חלום של גבר

"רינה! רינה!" גליה צרחה בכל כוחה, וניסתה לשווא לרדת מהמיטה. הגבר לצידה ישן שינה עמוקה. היא כבר ידעה שאין לה טעם לנסות ולהעיר אותו. רק רינה הצליחה.

"רינה!"

היא שמעה את מיכל ההדחה של האסלה, ואז את טפיפת נעליה המוכרת כל כך של רינה.

"יאיר!" צעקה רינה, "קום מיד! קום!"

האיש שעל המיטה זע, וגליה הרגישה שהמחסום הבלתי נראה שהקיף אותה נעלם. היא מיהרה לקפוץ מן המיטה.

"אני נהגתי!" אמרה, דמעות זולגות מעיניה, "נהגתי! בדרך נמיר! והיו שם הולכי רגל".

"אוי, מסכנה שלי", אמרה רינה ברוך וחיבקה את גליה המתייפחת. "בואי נלביש אותך בחלוק ונברר מה קרה למכונית שלך".

 

כמה דקות מאוחר יותר ישבה גליה ליד שולחן המטבח, לבושה בחלוק ומחזיקה כוס תה חם. רינה ישבה לידה ודיברה עם המשטרה. יאיר חזר ונרדם, והן העדיפו לתת לו לישון כל עוד גליה נמצאת בבית.

"אני מבינה", אמרה רינה לתוך השפופרת, "אז חוץ מהזקן שנבהל, אף אחד לא נפגע".

גליה כתבה על פתק: תשאלי אותו מה שלום החפצים שלי שהיו באוטו.

"…אני מבינה. כן… כן, שחברת הביטוח שלה תריב עם זו שלנו – היא לא אשמה, המסכנה, זה בעלי אשם".

היא עיינה בפתק תוך כדי הקשבה לצד השני, "תודה…. כן. היא שואלת מה קרה לחפצים שהיו לה באוטו… אהה… תודה".

היא הניחה את האפרכסת. "הוא אמר שהתיק שלך במשטרה והם חושבים ששום דבר לא נגנב ממנו. ושתקחי מהם אישור לביטוח שמדובר בתאונת חלימה. הביטוח חייב לפצות אותך על הנזקים, ומקסימום יפנה לביטוח שלנו".

"למרות שאתם לא הייתם מעורבים בתאונה", אמרה גליה.

"אבל יאיר גרם לתאונה", אמרה רינה.

"אני לא יודעת מה לעשות", אמרה גליה. "אני משתגעת. הייתם אצל הפסיכיאטר?"

"כן. והוא נתן לנו כדורים, אבל הם עשו ליאיר התקפת אסטמה. הפסיכיאטר מתייעץ עכשיו עם קולגות לגבי תרופה אלטרנטיבית".

"ומה עם הטיפול המסורתי? שיחות? לברר למה הוא בכלל חולם עלי כל הזמן?"

רינה נאנחה וחפנה את ראשה בין ידיה, "שאלתי אותו", אמרה. "הוא אמר שגברים הרבה פעמים חולמים על נשים שראו לרגע. זה טבעי ובדרך כלל לא מזיק. רוב הגברים שחולמים על אישה חולמים עליה לילה אחד, ובדרך כלל בבוקר אפילו לא זוכרים את החלום. לכל היותר הם יוצרים לעצמם איזה אובייקט חליפי יציר חלום ואז הוא נעלם כשהם מתעוררים. לפעמים הם אפילו לא זוכרים את זה. הבעיה עם יאיר היא שהוא מאוד מאוד לא יצירתי. אז כשהוא חלם עליך בפעם הראשונה, במקום ליצור לעצמו העתק חלומי דומה הוא פשוט משך אותך אליו. וזה יצר מין היזון חוזר כזה. מאחר שאת מופיעה לידו והוא יודע שאת באמת קיימת, זה גורם לו להמשיך לחלום עליך, וזה מין מעגל ללא מוצא".

"אז אולי אני צריכה לשכב אתו פעם אחת, שירגע".

רינה אמרה בקול רפה, "שאלתי אותו אפילו את זה. העיקר שירגע. הוא אמר שבשום אופן לא. להביא אותך לפה בלי בגדים זה שיא היצירתיות של יאיר. אם תשכבי אתו זה רק יתן לו עוד חומר לחלומות. וזה יהיה עוד יותר גרוע. אם כשהוא חולם הוא מסוגל להגביל אותך לתחומי המיטה, את לא רוצה לתאר לעצמך מה יקרה אם הוא ממש יחלום ש…" היא השתתקה ולגמה מהקפה שלה.

גליה לגמה מהתה.

 

יאיר התעורר ושמח לגלות שהוא לבדו במיטה. הוא קם והלך יחף אל הסלון. רינה ישבה וראתה טלוויזיה.

"איפה גליה?" שאל יאיר.

"לקחתי אותה הביתה לפני שעה", אמרה רינה. מבטה היה נעוץ במרקע. זו היתה תוכנית על תזונה וגבר בבגדי טבח הסביר בה על הנבטת קטניות.

"אני מצטער", אמר יאיר, "לא התכוונתי להירדם. רק שכבתי לנוח. לא ישנתי כל הלילה…"

"יש קפה בתרמוס", אמרה רינה בלי להסב את מבטה מהמסך.

"תודה, חמודה", אמר יאיר.

הוא הלך לשטוף פנים באמבטיה. מהמראה החזיר לו מבט גבר מקריח בסוף שנות הארבעים לחייו. פניו כבר החלו להתקמט. מתחת לעיניו החומות תלו שקיות קטנות. המראה לא הראתה את זה, אבל הוא ידע שכרסו בולטת. הוא לא היה טיפוס שבחורה נאה כמו גליה תימשך אליו. גם כשהיה צעיר ושיערו היה שופע הן לא נמשכו אליו. רינה היתה שונה. היא מצאה בו משהו אחר, משהו שהגליות לא ראו, אבל הוא לא היה בטוח עד כמה נשאר בו היום אותו משהו שהביא לו את רינה. הוא שטף את פניו, התגלח וחזר למזוג לעצמו קפה במטבח.

רינה ישבה עדיין מול הטלוויזיה. הטבח בחן נבטי עדשים בני יומם.

"קרה לגליה נזק?" שאל יאיר. הוא לגם מהקפה ושרף את לשונו קלות. הוא הניח את הספל על השולחן כדי שיתקרר מעט.

"המכונית שלה איבדה את הנהג והתנגשה בפנס רחוב", אמרה רינה.

"מישהו נפגע?"

"לא".

הוא לקח את ספל הקפה, ניגש אל הספה והתיישב ליד רינה. הוא התכונן לכרוך את זרועו סביב כתפיה, אבל היא קמה והלכה לשירותים. יאיר לגם בזהירות כדי לא לשרוף שוב את הלשון.

הטבח בטלוויזיה בישל סוף-סוף את העדשים ועבר לשעועית. רינה חזרה מן השרותים והלכה למטבח. הוא שמע אותה שולפת כלים מאחד הארונות.

"אולי הלילה אני אנסה שוב את הכדורים", אמר יאיר.

"זה כמעט הרג אותך בפעם הקודמת", אמרה רינה.

"אולי זה היה בגלל משהו אחר. אני חייב לנסות עוד פעם. אני לא מסוגל ללכת לישון מרוב פחד שאחלום עליה שוב".

קשקושי הכלים מהמטבח השתתקו. רינה באה והתייצבה בינו לבין הטלוויזיה.

"זה כמעט הרג אותך", אמרה שוב. היא הביטה בו בחומרה.

"אולי זה היה משהו אחר".

רינה חזרה למטבח. יאיר חזר להביט בתוכנית. השריית שעועית במים היתה נושא מרתק.

 

באחת בלילה עם מסיכת ונטולין על פניו, הוא התחרט שלקח את הכדור. ריאותיו רפו אחרי מאבק ארוך ומפחיד ונשימותיו נרגעו. הרופא שרינה הזעיקה קבע שמדובר בתופעה חריפה של אלרגיה לכדורים שיכולה לגרום למוות.

"שלושים אחוז מהאוכלוסייה אלרגיים לכדור הזה", אמר הרופא לרינה. "כבר נרשמו לא מעט מקרי מוות. אלרגיה יכולה להתפתח גם אחרי תקופה מסוימת של שימוש. נותנים את הכדור הזה רק במקרים שהחלימה עצמה מסכנת את חיי החולם".

"ומה אם החלימה מסכנת את חייו של מישהו אחר?" שאלה רינה.

הרופא הצביע על מסיכת הוונטולין.

"בפעם הבאה ההתקף יהרוג אותו", אמר.

יאיר הסיר את המסכה מפניו ושאל, "ומה אם אחזיק פה משאף או את האינהלציה הזאתי ואשתמש בה מיד אחרי הכדור?"

הוא חש שוב לחץ בריאותיו ומיהר להצמיד את המסכה לאפו.

הרופא הביט בו כמו על משוגע. "זה לא עובד ככה", אמר.

 

יאיר הצליח למשוך עד שש בבוקר בעזרת ספר שקרא. רינה ישנה לידו. הוא תהה על מה היא חולמת. האם היא חולמת על גברים אחרים אבל לא מממשת אותם? הוא כיבה את מנורת הקריאה כי האור שנכנס מהחלון הספיק כדי למנוע ממנו להירדם, ובהה באשתו, מנסה לחשוב רק עליה, לא על אף אחת אחרת. לא היתה בשבילו אף אחת אחרת. רק רינה. הוא הסתכל על שיערה הכהה חסר החיים, על הזווית הנמוכה מעט של עיניה, על אפה עם הבליטה הקטנה, על שפתיה השקועות, הדקות.

"יאיר, קום!" צעקה רינה.

יאיר התעורר וגילה את גליה יושבת עירומה על המיטה לידו, צורחת. לפי האור השעה כבר היתה מאוחרת בבוקר. רינה עמדה ליד המיטה.

"למה אתה ישן בבוקר, חתיכת דפקט?" צעקה גליה. "עוד שעה יש לי פגישה עם מנכ"ל אֹסם. בדיוק ישבתי עכשיו עם הבוס שלי כדי לעבור על הפרטים האחרונים. אני לא יודעת מה אני אעשה לך אם יפטרו אותי בגללך".

היא תפסה כרית והחלה להטיח אותה בו בזעם. הוא נרתע ממנה ונפל מצדה השני של המיטה.

"גליה, אני אקח אותך מהר הביתה", אמרה רינה, "ואז לעבודה. בואי מהר".

גליה ירדה מהמיטה ופתחה את הארון כדי להוציא ממנו חלוק. פניה היו מעוותים, על סף בכי.

"לבשתי את החליפה הכי טובה שלי. היא עלתה לי יותר מאלף שקל. התאפרתי בבוקר חצי שעה, הייתי במספרה. ועכשיו בגלל הבעל המטומטם שלך אני אראה בפגישה כמו איזו רוכלת בשוק".

היא התעטפה בחלוק, ופנתה בחזרה אל יאיר.

"אם אתה תרדם היום אני הורגת אותך. אני נשבעת! לפחות תישן בלילה, שלא תדפוק לי את העבודה לגמרי".

היא יצאה מהחדר. רינה יצאה אחריה ללא מילים. יאיר קם מהרצפה, משפשף את גבו הכואב והלך לשירותים.

 

גליה התקשרה לבוס שלה מהמכונית כדי להסביר מה קרה. כשסיימה את השיחה היא נראתה כאילו היא עומדת לנפץ את שמשת המכונית.

"הוא רותח מכעס", אמרה. "החזקתי בידיים שלי כמה מסמכים חשובים מאוד והם נעלמו. עכשיו הם מכינים עוד העתקים. והוא מנסה לדחות את הפגישה, אבל זה המנכ"ל של אֹסם. זה לא פשוט. אני מקווה שאני אספיק להגיע. תצטרכי להקפיץ אותי גם לעבודה וגם לאֹסם אחר-כך".

"אין בעיה, אני אקח אותך".

"אלוהים, מה אני אלבש? החליפה השניה שלי בניקוי יבש. והשלישית חורפית".

"אני אעלה אתך הביתה ונמצא איך להלביש אותך יפה".

"ואחר כך תעשי לי טובה ותחזרי הביתה להשגיח שהוא לא ירדם שוב. זה שהוא מובטל זה לא אומר שהוא צריך לישון במהלך היום. שיתחשב קצת".

"הוא מתחשב. הוא מפחד לישון בלילה כי הוא לא רוצה לחלום עליך".

"עדיף שיחלום עלי בלילה מאשר ביום כשאני מנסה לחיות קצת. נסי להכניס את זה לראש של הבבון המפגר שלך!"

"אני אשגיח עליו. תראי, אנחנו עושים הכל. באמת".

"אני יודעת שאתם עושים הכל, אבל אני לא יודעת כמה זמן עוד אצליח לסבול את זה. אני באמת לא רוצה שיקרה ליאיר משהו רע. אני יודעת שהוא לא עושה את זה בכוונה ושאתם אנשים טובים, אבל זה הורס לי את החיים. מתישהו לא תהיה לי ברירה ואני אגיש נגדו תלונה".

רינה גנבה רמזור ופנתה אל הרחוב של גליה. היא החנתה את המכונית ליד הבית.

"אתמול הוא ניסה שוב לקחת את הכדור הזה שמפסיק את החלומות. אבל הוא חטף התקפת אסתמה איומה והייתי צריכה להזמין רופא הביתה. הרופא אמר שעוד כדור אחד עלול להרוג אותו".

גליה יצאה מהמכונית ומיהרה לרוץ במעלה המדרגות.

 

כשרינה חזרה הביתה היא מצאה את יאיר מול הטלוויזיה צופה בערוץ האופנה.

"מה אתה עושה?" שאלה.

"מנסה להפסיק לחלום על גליה".

"גליה לפחות גרה פה בארץ. מה נעשה אם תביא אלינו איזו דוגמנית אמריקאית? לא כולם סבלניים כמו גליה".

יאיר לחץ על השלט.

"את צודקת", אמר.

"גם גליה צודקת. זה לא חכם מצידך לא לישון בלילות. כשאתה נרדם במהלך היום אתה הורס לה גם את העבודה".

יאיר נאנח והשתרע על הספה.

"לא", אמרה רינה, "שלא תעז. אתה לא תרדם היום ותהרוס לבחורה את הקריירה. לא! תתלבש. אנחנו הולכים לטייל".

יאיר קם מהספה באנחה. הוא הסתכל על רינה וראה שפניה חיוורים.

"מה קרה?"

"גליה אמרה משהו על הגשת תלונה. היא אמרה שהיא לא רוצה לעשות את זה, אבל עוד מעט לא תהיה לה ברירה".

"מה זה יעזור לה? הפסיכיאטר יודע מזה, המשטרה יודעת מזה, לאף אחד לא אכפת".

"יש שמועות על יחידה חדשה שאמורה לטפל בחלמים. זה מפחיד אותי".

"שטויות. לא עשיתי שום פשע. אני לא עושה את זה בכוונה".

"אם זה לא יפסק, מישהו עוד עלול לעשות משהו. בוא נלך לטייל. שלא תירדם לי."

 

הם נכנסו למכונית ונסעו לצפון. מזג האוויר היה נהדר, השמש זרחה אבל לא קפחה על הראש ורוח קרירה נשבה. הם עלו אל הכרמל וטיילו בשמורת הטבע. האוויר היה טוב והכל מסביב היה ירוק. יאיר אחז בידה של רינה, כמו שהיה עושה כשהיו צעירים ורק החלו לצאת. הוא הסתכל עליה ושם לב לראשונה ששיערה השחור אינו צבוע כמו שיערן של רוב הנשים בגילה. ופניה היו עדינות וכמעט נטולות קמטים, והיא התקשטה בשפתון אדום ויפה שעיבה את שפתיה. רינה חייכה ואמרה שאולי במקום להמשיך ולחפש עבודה ללא הצלחה כדאי שיפתחו עסק עצמאי. יאיר חשב שזה רעיון טוב. יש לו ידיים טובות. הוא יכול לעבוד בנגרות או להשתלם בעבודות חשמל.

אחרי הצהריים הם עלו לעכו וישבו במסעדה מזרחית בעיר העתיקה. הם נהגו לעשות את זה הרבה בשנים הראשונות אחרי החתונה. יאיר הביט ברינה לוגמת את הקפה אחרי הארוחה הטובה. היה אור בפניה, והיא נראתה לרגע יפה שוב, כמו שהיתה כשהתחתנו.

"אני הולך לשירותים", אמר לה.

הוא יצא מהדלת האחורית של המסעדה, מיהר אל חנות הפרחים במורד השוק, וקנה את הזר היפה ביותר שהיה שם. כשחזר, ניגש בשקט מאחוריה, הושיט את הזר ואמר, "פרחים לפרח שלי".

היא חייכה והחיוך שלה היה כמו קשת בשמים אחרי הגשם.

"לכבוד מה זה?" שאלה.

"לכבוד זה שאני אוהב אותך".

 

בדרך חזרה הוא החל לשיר עם המוסיקה מהרדיו. רינה הצטרפה אליו. הם המשיכו לשיר גם כשנתקעו בפקק. רק צלצול הטלפון של רינה קטע את השירה.

"הלו".

רינה הקשיבה, פניה חוורו.

"מה קרה, חמודה?"

"מי זה?" שאל יאיר, אבל רינה היסתה אותו בידה, וכיבתה את הרדיו.

המכוניות מלפנים החלו לנסוע, ויאיר חזר להתרכז בנהיגה.

"אני מבינה… כן, את רוצה שאני אדבר אִתם?"

היא האזינה שוב במשך שעה ארוכה.

"אל תבכי, חמודה… אין בעיה לארגן לך אישור".

היא קברה את מבטה בתא הכפפות, ולא הסיטה אותו משם.

"הם חייבים, יש חוק במדינה…"

"זו גליה?" שאל יאיר.

רינה הנהנה.

"את רוצה שנבוא אליך עכשיו? את רוצה שאני אבוא לבד?"

היא האזינה מבלי להניע שריר בפניה.

"תראי, היום כבר לא נספיק. אנחנו כרגע באזור חדרה והתנועה לא זורמת. אבל מחר נטפל בזה דבר ראשון על הבוקר. אני מבטיחה… יהיה בסדר, חמודה. נתראה מחר".

היא לחצה על כפתור הניתוק.

"מה קרה?" שאל יאיר, "פיטרו אותה מהעבודה?"

"לא. עצרו אותה".

"מה? למה?" הוא לא שם לב לדרך והמכונית סטתה ימינה. הוא מיהר להסתכל שוב על הכביש ולהחזיר את המכונית לנתיבה.

"היא גילתה אחרי הפגישה שהיתה לה בבוקר שתעודת הזהות שלה נעלמה כנראה עם הבגדים והמסמכים שלה. בצהריים היא הלכה למשרד הפנים כדי להוציא תעודה חדשה. אבל מאחר שזו היתה הפעם הרביעית בחודשיים, עצרו אותה בחשד שהיא מוכרת אותן לעבריינים".

"הם מפגרים? זו תאונת חלימה".

הוא הגניב מבט מהיר אל רינה. היא עדיין ישבה קפואה באותה תנוחה, הטלפון נח בחיקה.

"רק מחר בבוקר יהיה אפשר לשחרר אותה בערבות. אז אנחנו נרוץ על הבוקר לפסיכיאטר ונוציא אישור חדש על בעיית החלימה שלך. ואז נרוץ לשחרר אותה".

"אבל… אבל למה אי אפשר לשחרר אותה היום?"

"הם רוצים לוודא שהיא לא חלמת בעצמה. זה הנוהל".

"אבל… אני חלם ידוע. שיעצרו אותי. למה אותה?"

"כי לך לא נעלמות תעודות הזהות. זו פעם ראשונה שאתה שומע על בירוקרטיה בארץ?"

יאיר הכה על ההגה. "למה? למה זה קורה לי? מתי כבר יפתחו תרופה נורמלית לדבר הזה? אני כל החיים לא מעשן, לא שותה… למה דווקא אני?"

 

הם כמעט לא החליפו ביניהם מילה בזמן ארוחת הערב. יאיר תכנן ערב רומנטי, משהו שיחזיר את הלהט שעבד, אבל לאף אחד מהם לא היה מצב רוח. הם הלכו לישון מוקדם.

 

רינה התעוררה בתחושה שצפוף לה. קרני הבוקר הראשונות כבר נכנסו בעד החלון, והיא גילתה שהיא דחוקה לקצה המיטה ליד גוף נשי. גליה ישנה בינה לבין יאיר, שישן גם הוא.

"יאיר!" צעקה.

יאיר התעורר מיד. וגם גליה. היא התיישבה והסתכלה על שניהם כשפיה פעור מעט, בדיוק כפי שנראתה אז, בפעם הראשונה שיאיר חלם אותה במיטה שלו.

"אני לא מאמינה", אמרה. "אתה שלפת אותי מבית המעצר. עכשיו הם יהיו משוכנעים שאני חלמת. זהו. יפטרו אותי. אף אחד לא יאמין לי עכשיו שאני לא אשמה. לא משנה כמה אישורים תביאו!"

גליה פרצה בבכי. היא נפלה על הכרית והתייפחה. רינה קמה מהמיטה והוציאה חלוק. יאיר קם גם הוא והלך לחדר האמבטיה.

"בואי, תתלבשי", אמרה רינה, "אנחנו נוציא את האישור ונלך למשטרה ביחד. נהפוך שולחנות. הם יבינו".

גליה המשיכה לבכות בלי לשים אליה לב.

"כל החיים ילכו לי עכשיו. נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי!"

"בואי, תתלבשי. אני אכין לך כוס תה".

"לפחות שהדפקט הזה היה איזה חלם נורמלי, היה חולם אותי בתוך וילה גדולה או משהו, היה לי איזה פיצוי…"

"גליה, אנחנו נסדר את זה".

"אי אפשר לסדר את זה. למה לדעתך יאיר לא מוצא עבודה? ראיתי מה עושים לחלמים. אף אחד לא רוצה להעסיק אותם. כולם מפחדים מהם. עכשיו גם עלי תהיה תווית…"

חבטה חזקה נשמעה מכיוון האמבטיה.

"יאיר?" שאלה רינה.

דממה.

"יאיר?"

היא השליכה את החלוק על גליה ורצה לאמבטיה. יאיר שכב על הרצפה ליד האמבטיה והשמיע קולות חרחור. לידו ראתה את בקבוק התרופה.

"יאיר, מה עשית?" היא צעקה.

"מה קרה?" שאלה גליה מחדר השינה.

"תזעיקי אמבולנס, מהר". צעקה רינה. היא פתחה את ארון התרופות וחיפשה משאף. היה אמור להיות שם אחד, אבל היא לא מצאה אותו.

"מהר, יש לו התקפה", היא צעקה.

"אני מתקשרת".

"יאיר, מה עשית עם המשאף?"

היא החלה להשליך החוצה את תוכן ארון התרופות.

"איפה המשאף?"

גליה נכנסה לאמבטיה לבושה בחלוק.

"האמבולנס בדרך", אמרה, "רינה, הוא לא נושם!"

רינה הסתכלה למטה וראתה שחזהו של יאיר לא זז.

"יאיר, תנשום!" היא התכופפה והצמידה את אצבעה אל עורק הצוואר שלו.

"יש לו דופק. את יודעת לעשות החייאה?" שאלה.

גליה נשכה את שפתיה.

"בבקשה", אמרה רינה.

גליה התכופפה, והחלה לבצע החייאה. רינה המשיכה לחטט בארון. הפעם מצאה את המשאף.

"מצאתי", אמרה. היא ניערה אותו ונתנה אותו לגליה, שתקעה אותו בפיו של יאיר ולחצה פעמיים.

 

הן נסעו עם האמבולנס לבית החולים. הפרמדיקים כבר יצבו את הנשימה שלו אבל הוא לא התעורר. הרופא במיון לא היה אופטימי. הנסיון בעולם לימד שאנשים שפיתחו תגובה אלרגית כל-כך חריפה לתרופה נפטרו או שקעו בתרדמת ממנה לא התעוררו. רינה מיררה בבכי על הספסל שליד חדר המיון. גליה ישבה לידה וחיבקה את כתפיה.

"זו אשמתי", אמרה.

רינה רצתה להגיד לה שזה לא נכון, זו לא אשמתה, אבל לא הצליחה לדבר מרוב בכי.

"דחפתי אותו לזה", המשיכה גליה בקול רועד, "ידעתי שהוא לא עושה לי את זה בכוונה. אסור היה לי לדבר ככה".

גליה קמה. היא ניגשה אל עמדת האחיות ושוחחה אִתן מעט. אחר כך הביאה כוס מים ממתקן המים הסמוך.

"שתי", אמרה לרינה. "את חייבת לשתות".

רינה לקחה את הכוס והכריחה את עצמה ללגום מעט. המים היו קרים מאוד וגרמו לה להשתעל.

"זו לא אשמתך", אמרה, "הוא כנראה היה מיואש כי…" שוב אחז בה הבכי והיא לא הצליחה להשלים את דבריה. היא שפשפה את עיניה שהחלו לצרוב מהדמעות. גליה חיבקה את כתפיה.

"ביקשתי מהאחיות שיודיעו למשטרה שאני פה, שיסבירו מה קרה", אמרה, "הם בטח יבואו עוד מעט לקחת אותי אבל ברגע שישחררו אותי אני אחזור לעזור לך, בסדר?"

אחת האחיות ניגשה אליהן כדי להודיע להן שאין חדש. יאיר היה מחוסר הכרה והרופאים אמרו שאלה סימני התרדמת המוכרים כאחת מתופעות הלוואי של התרופה. הם התכוננו להעביר אותו למחלקה. היא הבטיחה להודיע להן כשההעברה תבוצע.

שתי שוטרות ניגשו אליהן.

"גליה כנען?" שאלה אחת.

"כן, זו אני", נאנחה גליה. "עוד מעט הרופאים יוציאו אישור שזו תאונת חלימה ושלא ברחתי מהמעצר. האיש שאחראי לזה ניסה להתאבד והוא מאושפז עכשיו".

"אנחנו יודעות", אמרה השוטרת, "אבל אנחנו עדיין צריכות להחזיר אותך למעצר. ישחררו אותך עוד היום".

"אפשר להמתין עם זה קצת?" שאלה גליה. " זו אשתו. אני לא יכולה לעזוב אותה ככה".

אחת השוטרות התיישבה לידן. השניה נכנסה לחדר המיון.

"את רוצה עוד כוס מים?" שאלה גליה את רינה.

רינה הנהנה. גליה קמה מהספסל לכיוון מתקן המים ונעלמה.

השוטרת צעקה.

רינה השתתקה. הן שמעו צעקות מתוך חדר המיון. הן הביטו זו בזו ומיהרו לתוך האולם. על המיטה של יאיר ישבה גליה, עירומה שוב, וצעקה לעזרה. היא ניסתה לרדת מהמיטה, אך המחסום הבלתי נראה בלם אותה. צוות חדר המיון החל להתאסף סביבה.

רינה רצה קדימה והחלה לטלטל את יאיר.

"יאיר, קום!"

ראשו היטלטל מצד לצד, אבל עיניו לא נפקחו. גליה הטיחה את עצמה במחסום הבלתי נראה. היא צרחה בכל כוחה. הרופאים, האחיות, השוטרות, החולים, כולם עמדו ובהו במחזה.

"יאיר, קום!" התחננה רינה, "בבקשה, קום! קום! קום!"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *