הרעיון ל”קרעי עולם” עלה בדעתי בסוף המאה הקודמת. רציתי לספר על שחקן מציאות מדומה שניסיונו במשחקים גורם לו להניח שיסתדר נהדר בהרפתקה אמיתית. ואז, כשהמשחק הופך למציאות, הוא מגלה שהכול הרבה יותר קשה ומסוכן משדמיין.
 
חשבתי שזה יהיה סיפור קצר. במקום גיבור שחצן ומתוסכל בחרתי בשני חברים, גיל ולירון, אחד שחצן והאחר מתוסכל. כתבתי קלישאות פנטזיה נוסחתית רק כדי לרסק אותן. חלק מהטוויסטים הפתיעו אפילו אותי, כשהתברר לי שדמות  ה”בד גאי” בכלל לא רעה, ואילו החיובי הפך לאדם מפלצתי. הסיפור הקצר הלך והתארך, וכשהסתיים זה היה ספר.
 
אלא מה? נשאר קצה פתוח, שקרא לי להמשיך אותו. התחלתי לכתוב בלי לדעת לאן. מדי פעם במהלך העשור הקודם כתבתי את חלק 2, במחברות, בכתב יד. הייתי חייבת להוציא אותו מהראש.
 
את רותם ברוכין פגשתי ב-2006, והפכנו לחברות כותבות שעוזרות זו לזו. היא חיבבה את הספר הראשון, ושמחה לשמוע שיש חלק שני. ישבתי להשלים אותו, אך כשסיימתי לא הייתי מרוצה. משהו היה חסר. בראשי ניקר קו עלילה אחר, שהתרחישים שנבעו ממנו היו מעניינים, אבל כולם הובילו לסוף רע.
לא הייתי בטוחה מה לעשות, אז נתתי לרותם לקרוא, וכשהיא סיימה נפגשנו אצל קרן ויואב לנדסמן והיא הסבירה שהטקסט לא טוב. הסכמתי איתה – הרי לכן נתתי לה לקרוא, וסיפרתי לה על קו העלילה החלופי. לירון נופל בהתחלה. מישהו מנסה לתפוס אותו ומפספס. ידעתי שאם הוא יצליח כל הסיפור יקבל כיוון שונה ומפחיד. רותם חשבה שהרעיון נפלא. הסברתי למה אי אפשר לבצע אותו – הסוף הבלתי נמנע – והיא צעקה עלי מול כולם שאני אמצא לזה פתרון ושהכיוון הזה טוב פי אלף ממה שיש עכשיו. איזו ברירה הייתה לי? כתבתי את החלק השני מחדש.
 
ורותם צדקה – הוא יצא הרבה יותר מוצלח! הטקסט שאב אותי לגמרי. הוא הפך את כל מה שכתבתי בחלק 1 לפתיחה לסיפור אחר לגמרי, מרגש ומפחיד, טוב יותר מהחלק הראשון.
 
ואז נאלצתי לחזור לחלק הראשון ולכתוב גם אותו מחדש, כי הכתיבה שלי השתפרה והייתי צריכה לשתול בו רמזים למתרחש הלאה ולבצע התאמות למה שקורה בהמשך.
 
אז היו לי שני חלקים ו… גם חלק 2 לא לגמרי נסגר. אמרתי לעצמי, אני רק אתחיל לכתוב המשך כדי לשחרר את הלחץ… בקיצור, את חלק 3 הקפדתי לסגור היטב והייתה לי טרילוגיה שלכל ספר בה יש אופי אחר. חלק 1 הוא קווסט, סיפור מסע שמשחק עם הנוסחה. החלק השני הוא סיפור מסוג אחר לגמרי, יותר רגשי, יותר חזק, כאילו כל ספר 1, הרעיון המקורי שלי, היה רק אקספוזיציה. וחלק 3? חכו ותראו.
 
במקביל בשנת 2009 זכיתי בתחרות סיפורים. חברתי יעל שרר המליצה לשלוח את הסיפור להוצאות ספרים וכך נולד ספרי הראשון, “ילדי בית הזכוכית“, שיצא לאור ב-2011 בהוצאת מודן.
 
אחרי שהוא יצא שלחתי למודן את קרעי עולם. וכשחזרו אלי אמרו, “אנחנו לא יודעים. יש לזה פוטנציאל, אבל אנחנו לא בטוחים.”
ואני אמרתי, “תשמעו, יש חלק 2. הוא יותר טוב. רוצים לקרוא?”
ואמרו לי, “יאללה, שלחי.”
את חלק 2 הם כבר אהבו. מאוד. מאוד מאוד. רצו להוציא אותו מיד.
ואמרתי, “רגע, זו טרילוגיה. יש גם חלק 3. הסיפור מתחיל בחלק 1. אי אפשר להתחיל באמצע.”
אז אמרו, “חלק 1 לא מספיק טוב. הוא צריך להיות טוב כמו חלק 2.”
“אני יכולה לעשות את זה!” הכרזתי.
 
כתבתי מחדש שוב את חלק 1. זה היה נורא. הטרילוגיה הושלמה, והיו לי בחלק 1, כלשון הדוקטור, נקודות עלילה קבועות בזמן. בלעדיהן לא יתרחש ההמשך. בכתיבה הסיפור לפעמים מושך למחוזות שלא צפיתי מראש, אבל הפעם לא יכולתי להרשות לעצמי. ההמשכים כבר היו כתובים.
 
לעולם אל תכתבו המשכים לפני שהמקורי גמור ומודפס! זה נורא!
 
זאת הייתה קריעת ים סוף, אבל באוקטובר 2017 הספר יצא לאור. כמעט 20 שנה מאז שעלה בדעתי הרעיון המקורי.
חלפו כמה חודשים ואני פניתי שוב למודן ואמרתי להם, “זוכרים שיש חלק 2? שבזמנו נורא רציתם?”
הם אמרו, “עבר המון זמן. שלחי שוב.”
שלחתי.
הפעם אמרו, “אנחנו עדיין אוהבים את הספר, אבל הוא ארוך מדי. קצצי רבע!”
ואז הפייסבוק שלי התמלא קיטורים על כמה זה נורא לקצץ, אבל עשיתי גם את זה.
 
אז זהו, אוגוסט 2018 וחתמנו על החוזה להוצאת החלק השני של קרעי עולם!