מדור: הסיפורים שמאחורי היצירות

“קרעי עולם 2” (שם זמני)

      אין תגובות על “קרעי עולם 2” (שם זמני)

הרעיון ל”קרעי עולם” עלה בדעתי בסוף המאה הקודמת. רציתי לספר על שחקן מציאות מדומה שניסיונו במשחקים גורם לו להניח שיסתדר נהדר בהרפתקה אמיתית. ואז, כשהמשחק הופך למציאות, הוא מגלה שהכול הרבה יותר קשה ומסוכן משדמיין.
 
חשבתי שזה יהיה סיפור קצר. במקום גיבור שחצן ומתוסכל בחרתי בשני חברים, גיל ולירון, אחד שחצן והאחר מתוסכל. כתבתי קלישאות פנטזיה נוסחתית רק כדי לרסק אותן. חלק מהטוויסטים הפתיעו אפילו אותי, כשהתברר לי שדמות  ה”בד גאי” בכלל לא רעה, ואילו החיובי הפך לאדם מפלצתי. הסיפור הקצר הלך והתארך, וכשהסתיים זה היה ספר.
 
אלא מה? נשאר קצה פתוח, שקרא לי להמשיך אותו. התחלתי לכתוב בלי לדעת לאן. מדי פעם במהלך העשור הקודם כתבתי את חלק 2, במחברות, בכתב יד. הייתי חייבת להוציא אותו מהראש.
 
את רותם ברוכין פגשתי ב-2006, והפכנו לחברות כותבות שעוזרות זו לזו. היא חיבבה את הספר הראשון, ושמחה לשמוע שיש חלק שני. ישבתי להשלים אותו, אך כשסיימתי לא הייתי מרוצה. משהו היה חסר. בראשי ניקר קו עלילה אחר, שהתרחישים שנבעו ממנו היו מעניינים, אבל כולם הובילו לסוף רע.
לא הייתי בטוחה מה לעשות, אז נתתי לרותם לקרוא, וכשהיא סיימה נפגשנו אצל קרן ויואב לנדסמן והיא הסבירה שהטקסט לא טוב. הסכמתי איתה – הרי לכן נתתי לה לקרוא, וסיפרתי לה על קו העלילה החלופי. לירון נופל בהתחלה. מישהו מנסה לתפוס אותו ומפספס. ידעתי שאם הוא יצליח כל הסיפור יקבל כיוון שונה ומפחיד. רותם חשבה שהרעיון נפלא. הסברתי למה אי אפשר לבצע אותו – הסוף הבלתי נמנע – והיא צעקה עלי מול כולם שאני אמצא לזה פתרון ושהכיוון הזה טוב פי אלף ממה שיש עכשיו. איזו ברירה הייתה לי? כתבתי את החלק השני מחדש.
 
ורותם צדקה – הוא יצא הרבה יותר מוצלח! הטקסט שאב אותי לגמרי. הוא הפך את כל מה שכתבתי בחלק 1 לפתיחה לסיפור אחר לגמרי, מרגש ומפחיד, טוב יותר מהחלק הראשון.
 
ואז נאלצתי לחזור לחלק הראשון ולכתוב גם אותו מחדש, כי הכתיבה שלי השתפרה והייתי צריכה לשתול בו רמזים למתרחש הלאה ולבצע התאמות למה שקורה בהמשך.
 
אז היו לי שני חלקים ו… גם חלק 2 לא לגמרי נסגר. אמרתי לעצמי, אני רק אתחיל לכתוב המשך כדי לשחרר את הלחץ… בקיצור, את חלק 3 הקפדתי לסגור היטב והייתה לי טרילוגיה שלכל ספר בה יש אופי אחר. חלק 1 הוא קווסט, סיפור מסע שמשחק עם הנוסחה. החלק השני הוא סיפור מסוג אחר לגמרי, יותר רגשי, יותר חזק, כאילו כל ספר 1, הרעיון המקורי שלי, היה רק אקספוזיציה. וחלק 3? חכו ותראו.
 
במקביל בשנת 2009 זכיתי בתחרות סיפורים. חברתי יעל שרר המליצה לשלוח את הסיפור להוצאות ספרים וכך נולד ספרי הראשון, “ילדי בית הזכוכית“, שיצא לאור ב-2011 בהוצאת מודן.
 
אחרי שהוא יצא שלחתי למודן את קרעי עולם. וכשחזרו אלי אמרו, “אנחנו לא יודעים. יש לזה פוטנציאל, אבל אנחנו לא בטוחים.”
ואני אמרתי, “תשמעו, יש חלק 2. הוא יותר טוב. רוצים לקרוא?”
ואמרו לי, “יאללה, שלחי.”
את חלק 2 הם כבר אהבו. מאוד. מאוד מאוד. רצו להוציא אותו מיד.
ואמרתי, “רגע, זו טרילוגיה. יש גם חלק 3. הסיפור מתחיל בחלק 1. אי אפשר להתחיל באמצע.”
אז אמרו, “חלק 1 לא מספיק טוב. הוא צריך להיות טוב כמו חלק 2.”
“אני יכולה לעשות את זה!” הכרזתי.
 
כתבתי מחדש שוב את חלק 1. זה היה נורא. הטרילוגיה הושלמה, והיו לי בחלק 1, כלשון הדוקטור, נקודות עלילה קבועות בזמן. בלעדיהן לא יתרחש ההמשך. בכתיבה הסיפור לפעמים מושך למחוזות שלא צפיתי מראש, אבל הפעם לא יכולתי להרשות לעצמי. ההמשכים כבר היו כתובים.
 
לעולם אל תכתבו המשכים לפני שהמקורי גמור ומודפס! זה נורא!
 
זאת הייתה קריעת ים סוף, אבל באוקטובר 2017 הספר יצא לאור. כמעט 20 שנה מאז שעלה בדעתי הרעיון המקורי.
חלפו כמה חודשים ואני פניתי שוב למודן ואמרתי להם, “זוכרים שיש חלק 2? שבזמנו נורא רציתם?”
הם אמרו, “עבר המון זמן. שלחי שוב.”
שלחתי.
הפעם אמרו, “אנחנו עדיין אוהבים את הספר, אבל הוא ארוך מדי. קצצי רבע!”
ואז הפייסבוק שלי התמלא קיטורים על כמה זה נורא לקצץ, אבל עשיתי גם את זה.
 
אז זהו, אוגוסט 2018 וחתמנו על החוזה להוצאת החלק השני של קרעי עולם!
 

על “והכול אמת לאמיתה”

      אין תגובות על על “והכול אמת לאמיתה”

“והכול אמת לאמיתה” היא סדרת סיפורים קצרים שכתבתי בין שנת 2006 לשנת 2014. אז בסביבות 2006 החל להתפשט בין חברי קהילת המדע הבדיוני הישראלית משחק חדש – משחק הברון מינכהאוזן. משחק בו כל אחד מתבקש לספר סיפור הרפתקאות מומצא לפי שאלה שהוגה אחד השחקנים, כשהשאר מתקילים אותו כל העת בשאלות שהוא אמור להצליח להסביר במסגרת הסיפור. חוקי המשחק כוללים גם משחק שתייה שבו צריכים לשתות לפי איכות המענה על השאלה, והוא מהנה מאוד, בייחוד כשהמשתתפים טובים באלתור.
המשחק הראשון שהוזמנתי אליו נערך בביתו של אסף דקל שגר אז בחיפה. התיישבנו במעגל. כל אחד קיבל מטבעות כסף משוקולד (מריר!) כדי להשתמש בהם במשחק, ואיכשהו יצא שאסף שאל אותי את השאלה הראשונה, והיה עלי לספר איך הצלתי את מאדים מאימת הפיראטים ואיך התחתנתי עם דוכס מאדים שלוש פעמים באותו הלילה. אילתרתי על המקום סיפור פסיכי ששודרג כמובן תוך כדי הסיפור בגלל שאלות הנוכחים וכלל ספינת פיראטים שחטפה אותי מכדור הארץ ועפה בחלל מלא אתר, ועכברים מתים צפים באתר והרפתקאות במאדים עם הפיראטים וחתונה וגירושים מהירים עם הדוכס של המקום. זה היה כיף גדול וכמובן זמן קצר אחר כך התחלתי לחשוב על הסיפור וכתבתי את “והכול אמת לאמיתה” המקורי, שהיום נקרא “סיפור לאור נרות”.
בסיפור חבורת חברים מתאספת בביתו של אחד מהם, מעמידה פנים שכולם אצילים מכובדים ועדנה, אחת המשתתפות, מתבקשת לספר על פיראטים ודוכס קפריסין שהתחתנה איתו, ותוך כדי הסיפור דברים מוזרים מתחילים לקרות סביב השחקנים.
הסיפור פורסם באתר ISF ז”ל, וזכה לאהדה מצד הקהילה. מאחר שקשה לי לסגור קצוות בסיפורים שלי, גורלו של אחד המשתתפים המסתוריים יותר במשחק, ערן, המשיך להטריד אותי, וכך התגבש במוחי הרעיון לסיפור ההמשך, “הסיפור האחרון של ערן”. כתבתי גם אותו, ושני הסיפורים התפרסמו יחדיו תחת הכותרת “והכול אמת לאמיתה” בהיה יהיה הראשון בשנת 2009. גם הפעם זכה הסיפור המורחב לאהדה מצד הקהילה, עד כדי כך שהיה מועמד לפרס גפן.
גם בסיפור הזה הייתי חייבת כמובן להשאיר קצה פתוח, ובשנים שלאחר מכן התגבש בי בהדרגה הסיפור השלישי בסדרה שהתמקד בזוגתו של ערן, רננה. לבסוף התיישבתי לכתוב את “הנר של רננה”, בו ערן ורננה טסים לרוסיה, ולצורך כך הפעלתי חברי פייסבוק ממוצא רוסי לתחקיר מעמיק על רוסיה אפשרית במציאות החליפית של הסיפור, ואחד מהם אף זכה לדמות על שמו. הסיפור פורסם בהיה יהיה של שנת 2014.

על הכזבנית

      אין תגובות על על הכזבנית

בשנת 2013 שב לישראל נגיף הפוליו. משרד הבריאות הכריז על מבצע חיסונים לכל הילדים שלא קיבלו חיסון חי מוחלש כדי לעצור את התפשטות הנגיף, ומיד התחילה פעילות ברשת של מתנגדי חיסונים נגד מבצע החיסון, פעילות שקיבלה תאוצה בפייסבוק.
ד”ר קרן לנדסמן, רופאה אפידמיולוגית, חברתי הטובה והמוכשרת שהיא גם סופרת בעצמה, שאבה אותי לקבוצת אנשים שהתגבשה כדי לענות לאותם אנשים שהפיצו חששות ושקרים נגד החיסון כדי שהורים מבולבלים יוכלו לקבל מידע אמין ונכון. שקענו במלחמת הסברה, בהתנדבות, במשך כמה חודשים עד תום המבצע ומיגור הווירוס מישראל.
לצערינו ראינו שהמאבק לא הסתיים. אותם אנשים שהפיצו הפחדות נגד נגיף הפוליו, קיבלו פרסום ואהדה והחלו להפיץ הפחדות נגד שאר החיסונים שבתוכנית, ולהפחיד הורים תמימים שרק מנסים לעשות טוב לילדיהם.
אותו גרעין אנשים שהתקבץ סביב מלחמות הפוליו, הפך לגרעין המייסד של עמותת מדעת, עמותה שמטרתה להנגיש מידע רפואי אמין ובדוק לציבור הרחב.
בהשראת הפעילות בעמותה כתבתי את “הכזבנית“, סדרת סיפורים קצרים שפורסמה באתר בלי פאניקה. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, יש בה שלושה סיפורים ומתוכנן לפחות עוד אחד בעתיד. שווה לעקוב.
סיפור נוסף שנכתב בהשראת הפעילות במדעת הוא “להציל את העם” שפורסם בפרוייקט הסיפורים של כנס מאורות בשנת 2016.

על תהליך הכתיבה של ילדי בית הזכוכית

כמו הרבה סופרים, גם אני נוהגת לכתוב על נושאים קרובים לליבי, שמדברים אלי, שיש לי מה לומר בהם. ולפעמים צריך לכתוב למטרה ספציפית, וההשראה לא מגיעה, ואז הכי טוב למצוא דרך לחבר בין אותו נושא קרוב ללב לבין המטרה.
במשך שנים היה לי בראש רעיון מעורפל על אנשים ששונו באמצעים טכנולוגיים לצורה של בני ים ונכלאו באקוואריום להנאת הצופים. רעיון שלא הייתי בטוחה מה לעשות איתו.
ואז הגיעה שנת 2009, והוכרזה תחרות סיפורים קצרים לקראת כנס עולמות שנושאה היה כנושא הכנס “סוף העולם”. ולא ידעתי מה לכתוב לתחרות. תוך כדי שיחת צ’ט עם חברה שבה ניסינו להעלות רעיונות למה נכתוב לתחרות, פתאום הבנתי שאני יכולה לחבר את הרעיון המעורפל הזה עם נושא התחרות. ובאותה תקופה כבר הייתי טבעונית כמה שנים, והבנתי שאני יכולה לחבר גם את הנושא הזה. כתבתי סיפור קצר בשם “קירות ריקים” על בני מים מהונדסים גנטית שגדלים מינקות באקוואריום הכי טוב בארץ. מבחינתם זה העולם שלהם. וכשמשהו מאיים על העולם הקטן שלהם, זה סוף העולם מבחינתם.
כל הסיפורים שהוגשו פורסמו באינטרנט והיה לי ברור שהצלחתי הפעם לכתוב את הסיפור הטוב מכולם, ובאמת זכיתי מקום ראשון בתחרות. תהיתי במשך זמן מה מה לעשות עם הסיפור. היה לי ברור שיש לי ביד משהו מיוחד, והתלבטתי אם לפרסם אותו באתר האגודה כרגיל עם סיפורים זוכים או לנסות לעשות איתו משהו אחר.
התייעצתי עם חברים בהזדמנויות שונות. גם בפגישה ביום העצמאות, ואז חברתי יעל שרר אמרה שהסיפור מתאים להיות ספר ילדים. אמרתי שהוא קצר מדי, והיא אמרה לי לשלוח להוצאות ולראות מה קורה.
להפתעתי שתי הוצאות חזרו אולי בהתלהבות, וביקשו ממני להרחיב את הסיפור. עשיתי זאת. לבסוף הספר מצא בית חם בהוצאת מודן ויצא לאור בשנת 2011 תחת הכותרת “ילדי בית הזכוכית”.